אימון להתפתחות אישית – 15 פגישות

פירות התהליך שעברתי:

" לראות ולדבר בגוף ראשון " – להתמקד , קודם כל, באיך אני רואה, ומה אני רואה, בתחושות ברצונות ובצרכים שלי.

לראות את העולם במשקפיים שלי, בלי השוואות, בלי לספר לעצמי את העולם דרך הסיפור של האחר.

אני משתדלת להגיד דברים בשם עצמי – בשיחה או ויכוח להתייחס קודם כל לתחושה שלי, גם אם דעתי לא פופולרית (לשומע) – להגיד, משתדלת לא לפגוע אבל לפעמים..

ובנוסף לא לבדוק למה זה בסדר או לא בסדר דרך האחר. אמות המידה הן שלי, הקול הוא שלי .
אמא שלי חווה אותי בתקופת מעבר עכשיו וזה לא קל, בעלי מסתגל הרבה יותר טוב.

להעניק לעצמי מרחב פרטי שלי, לא בהכרח משותף .

 

מה פיתחתי?

הבנתי שלגמרי בסדר לא להסכים, גם עם אמא, ולפתח ראייה ביקורתית בקול (ולא רק בלב), שזה בסדר לכעוס עליה.

אני עדיין מתלבטת איך והאם לתקשר לה את זה, יש ציפייה באוויר, והיא מתגעגעת אלי. אני בנוח עם תדירות המפגשים, הדומיננטיות שלה בפגישות בינינו מרתיעה אותי (מדברת ומספרת, ושואלת , ומעירה, וממליצה), אני מעדיפה יותר שקט ולוקחת אותו לעצמי.

הפריע לי שהיום של אמא שלי יכול לקום/ליפול על האנרגיות שיש לה במפגשים איתי ולא מוכנה לקחת על זה אחריות יותר.

מבחינתי, יש לה הכוחות, וצריך להיות לה גם הרצון, להתמודד בעצמה.

 

ברמה הבאה:

ברמה הבאה אני אצליח לדבר על מה שאני רוצה, בטקט ובהתאמה לסיטואציה, אבל בלי חשש להעכיר את האווירה (לדוגמא, בעלי מפנה לי כתף קרה ומשחק אותה נעלב ליומיים אם אני מדברת על אקס שלי ולא בא לו לשמוע. זה חלק מהחיים, בעיה שלו.  שילמד להתמודד עם זה).

וזה אומר בכלל לשפר את האותנטיות שלי, כולל בקשר עם בעלי. ליזום יותר מגע, להחמיא בקול רם גם יום אחרי יום, לבקש עזרה.

בשלב הבא אני לא מתלהבת מדברים שאמא שלי מתלהבת מהם בקול ומצפה לסולידריות, והכי אשמח אם היא תצליח לראות גם – שלא חייבים להסכים אתה. ועד אז היא כנראה תיעלב. לשיקולה.

בשלב הבא אני ואחי מצליחים לקיים יחסים טובים וסדירים (היום הם טובים אבל לא סדירים והם שטחיים). אני רוצה לשתף אותו יותר בחיים.

בשלב הבא אני לא מרגישה יותר הילדה הקטנה שלהם, רק הילדה שלהם.

 

אשמח לשתף ,אך ניתן ליצור קשר רק דרך שוקי